דייב ילמד אתכם איך מדברים עם האמריקאים! (וזה לא סתם באנגלית)

דייב בגון, מחזור י"א, הנדסת תוכנה, טכניון

מההצטרפות למסלול, דרך התפקיד ביחידה הטכנולוגית בגבעתיים ועד סיום התואר בMIT, המסלול של דייב היה רצוף בהחלטות לא פשוטות ובתפניות חדות בעלילה.

כיום אחרי שסיים את הMBA והסטארט אפ שעבד בו נרכש על ידי cisco, פינה דייב את הזמן כדי לספר לנו על ההסתגלות לנימוסים האמריקאים, ההתמקצעות בנטוורקינג והמעבר מהעולם ההנדסי לעולם המכירות.

בשיחה עם דייב קיבלנו מבט מבחוץ על הת'כלסיות הישראלית, התרבות האמריקאית וקצרי התקשורת שנוצרים בין השניים.

אז דייב, לפני שנדבר על התואר ועל האמריקאים, יש משהו שאתה יכול לספר לי על התפקיד שהיה לך בשירות?

לדעתי שווה לציין שכבר במהלך התואר עבדתי באינטל במשרת סטודנט. אני חושב שזה תרם לי לקראת התפקיד - ראו כבר בהת"מ שמי שעבד תוך כדי התואר מגיע יותר מוכן לכל החלקים המעשיים.

משם הגעתי לתפקיד ביחידה הטכנולוגית בגבעתיים שבאמת היה מגניב כשלעצמו, אבל עיקר הכיף האישי שלי היה בליזום ולגרום לדברים לזוז מסביב.

למשל, מטבע הדברים בצה"ל אנשים מגיעים חסרי נסיון ולומדים הכל בפנים. המשמעות של זה היא שמידע חדש בקושי נכנס פנימה! אז דיברתי על זה עם הרמ"ד וראשי הצוותים סביבי, והרמנו קורס טכנולוגיה עדכנית כדי להכניס ידע חדש למדור. כל מה שצריך זה כמה מילואימניקים, וכמה חבר'ה מסביב שבמקרה נתקלו במשהו חדש שמעניין אותם, ואפשר לצאת לדרך.

באותו אופן, אף אחד (כולל קורס הקצינים לצערנו) לא באמת מלמד אותך ניהול טכנולוגי, ובניגוד לדעה הצבאית הסמויה, אתה לא הופך למנהל מדופלם על ידי להיות מפתח טוב. אז כדי שנלמד להיות ראשי צוותים טובים לפני סוף התפקיד שלנו פתחנו קורס פיקוד מקצועי.

כשהייתי לקראת סוף השירות הציעו לי לעשות MBA דרך הצבא, אבל האמת הייתה שלא ראיתי את עצמי ממשיך לקריירה צבאית. אז החלטתי להירשם לתואר בעצמי וללמוד אותו כאזרח. ככה קרה שביום אחרי שגזרתי את החוגר, כבר הייתי על מטוס לבוסטון להתחיל את הלימודים.

ואיך היה התואר עצמו?

התואר התחיל כחוויה מטורפת של היכרויות, הסתגלויות וכניסה לתרבות חדשה לגמרי - ונגמר בקורונה.

כלומר, אתה לא טס לתואר בחו"ל בשביל הקורסים, אלא בשביל הקשרים והחוויה. ואז פתאום אתה תקוע בבית? זה מבאס.

אבל למזלי כן היו כמה דברים שהספקתי לחוות ולהתרשם מהם.

אולי הדבר הכי מרשים באמריקאים זה היכולת שלהם לנטוורקינג, כי בשבילם זו ממש עבודה.

במסיבות הם ממש דואגים להכיר אנשים חדשים במקום להסתודד עם החברים שכבר יש להם, ובנאדם עשוי לקבוע איתך שעה לקפה רק כדי לשמוע מה היה העיסוק שלך ולהכיר אותך מקצועית. או אם כבר הכרתם והוא יודע שאתה עסקת בעבר בתחום שמעניין אותו, הוא יקבע איתך פגישה כדי להכיר את העקרונות ולהבין איך להתברג לשם.

בMIT יש גם ציפייה שכל אחד יגיע עם חברה אחת או יותר שהוא עבד איתה בעבר, וכל הסטודנטים יצרו מאגר גדול של חברות שאפשר לעשות איתן פרוייקטים. בגלל שאתה לא תעבוד עם חברה שאתה כבר מכיר (משעמם) אתה שוב נעזר בסטודנטים האחרים כדי להרים את הפרוייקט שלך בחברה שתתאים לכך.

כל הפעילויות הללו בונות אצל האמריקאים מיומנות מאוד חדה של היכרות מקצועית עם אנשים. אני אומר מקצועית כי לא באמת מעניינים אותם החיים האישיים שלך והם יודעים לא להגיע לזה.

שמע, לא ידעתי שאפשר לקחת את הנטוורקינג לכזו רמה. היו עוד דברים שהפתיע אותך ללמוד בזמן הזה?

במהלך התואר הייתי ממש בטוח שפיתוח זה מדע מדוייק ומכירות זה אמנות, אבל כשהגעתי לכאן הבנתי שאני יכול למצוא את עצמי מתפלסף עם איזה חבר במשך שעה על איזו שפת תכנות יותר מתאימה למשימה, בזמן שאנשי המכירות סביבי עובדים עם תסריטי שיחה ומדדים ממש מוגדרים.

אחד ממסלולי ההתמחות שלי בתואר היה business analytics, שזה סוג של data science למנהלים: כל הזמן שואלים את השאלה אילו מסקנות אפשר להסיק מהנתונים על הביצועים של החברה, מה הפעולה שאנחנו מתכוונים לעשות, ואיך אנחנו מצפים שהיא תשתקף במדדים.

יצא לי גם לעשות התמחות בתור מנהל מוצר בpaypal במהלך התואר, וזה לימד אותי ברמה הכי פרקטית איך עושים את מה שנראה כמו אמנות בצורה רצינית ושיטתית.

למשל, אולי שיערת כבר שאחד המדדים יהיה כמה איש המכירות מדבר לעומת הלקוח. אבל אולי יפתיע אותך לשמוע שאיש המכירות צריך לדבר פחות בשיחה. הרבה פחות. אנחנו רגילים לחשוב על אנשי מכירות כאנשים מוחצנים וקשקשנים, וזה גם הסוג שאנחנו נתקלים בו הרבה בארץ, אבל איש מכירות אמריקאי הוא כמו צלף. הוא בא כדי לשמוע עלייך, עם מה אתה מתמודד ומה הבעיות שלך בחיים. רק אחרי שהוא מבין מה באמת מציק לך, הוא מציע את המוצר האחד שבאמת יפתור לך את הבעיה - לא מנסה לשכנע אותך לקחת משהו "שטוב להכל".

שווה להעריך את זה. ואני לא חושב שאנחנו לא טובים במכירות בגלל התרבות הישראלית. לדעתי אנחנו יכולים לאמץ את הדפוס הזה בדיוק כמוהם.

אבל אמרת שהאמריקאים מתקשרים בצורה מאוד שונה מהישראלים בעוד צורות. למה התכוונת?

כשאני מדבר על זה עם אנשים, אני אוהב להגיד שכשאתה מגיע לאמריקה אתה לא מבין את האמריקאים בשלושה רבדים.

ברמה הכי בסיסית, אתה לא מכיר את כל המילים. זו בעיה יחסית פשוטה, שאתה פותר אחרי כמה חודשים של שיחות רציפות, סדרות טלוויזיה וחיפושים במילון, אבל זה עדיין גורם לכמה גיחוכים מביכים.

ברמה מעל זה, אתה לא מכיר את הביטויים. מבחינתך בייסבול זה כנראה איזה ספורט שיש מי שאוהב אותו ויש מי שלא, כמו כדורסל. אבל כשהאמריקאים אומרים "let's touch base", או "right off the bat", אלה ביטויים בסיסיים בשבילם - שכמובן נשמעים להם לגמרי הגיוניים. אבל זה בסדר, גם את זה האינטרנט יכול להסביר לך אם תשאל.

אבל ברמה הכי גבוהה, אתם פשוט לא מדברים באותה הרמה. כי ישראלים מדברים ת'כלס, ואומרים פחות או יותר מה שהם מתכוונים. אבל לאמריקאים יש הרבה נימוס שנכנס לתוך השיחה. לוקח לך זמן להבין שכשאמריקאי אומר "I'm so excited to be here, thank you for this opportunity" הוא מתכוון ל"hi". וכשהוא אומר "Wow! This is really interesting" הוא מתכוון ל"irrelevant". אפשר לראות את זה כצביעות, אבל מבחינתם זו פשוט אדיבות בסיסית. אם אתה לא מתנהג ככה הם יחשבו שאתה לא נחמד או לא מפרגן לאנשים סביבך, וזה משהו שקשה יותר לשים לב ולהסתגל אליו.

עכשיו רק תארו לעצמכם איך זה לקבל ביקורת מהמנהל שלכם בחברה כזו? הכל תמיד מוגש לכם בshit-sandwich, עם מחמאות בהתחלה ובסוף, עם מה שמפריע לו באמצע - וגם זה בגרסא מעודנת כנראה.

זה נשמע לנו מוזר מהצד, אבל אני תמיד אומר שכמו שלומדים שפת תכנות, אפשר גם ללמוד לתקשר עם האמריקאים. זה פשוט דורש נחישות ורגישות.

משחק שאחראי לרוב הביטויים האמריקאים שלא תצליחו להבין, למרות שלא קורה בו כלום במשך שעות.

וואו, זה באמת מדהים מה אתה מגלה כשאתה מגיע לתרבות אחרת. יש לך גם תובנות שעדיין מלוות אותך מימי התוכנית?

האמת היא שלפני התוכנית הייתי שליח פיצה ובכנות, חתירה למצויינות והנדסה ברמה גבוהה לא היו בראש מעייני. פשוט נשמע לי מגניב ללמוד מדמ"ח ולהיות רחוק מהבית.

אבל כשאתה מכיר חבורה של אנשים מוטרפים ונחושים, שכולכם מתגברים על אתגרים ביחד, לומדים את הערך של הטכנולוגיה ונהנים מכל רגע, אתה יוצא בנאדם אחר.

בסוף התואר כבר הייתי נחוש לפרוץ קדימה ולשנות את העולם, וזה משהו שנשאר איתי מאז.

איך אתה מאזן את עבודת המחקר עם חיי המשפחה שלך בחו"ל?

פשוט החלטתי שהמשפחה מאוד חשובה לי, ומהרגע שההחלטה הזו קרתה הבנתי שאם זה המצב אני צריך לוותר במודע על הדברים האחרים. אז אני לא הצטרפתי לכל הבילויים החברתיים, ולקחתי קצת פחות קורסים כדי שהעומס לא יהיה מוגזם. בהתמחות אפילו הייתי צריך לסרב לפרוייקט שעניין אותי בגלל שהוא היה מביא אותי לעומס שהוא לא בר קיימא.

ויתורים הם פחות כואבים אם אתם עושים אותם מתוך החלטה בלב שלם ולא רק בשלב הסופי כשדברים מתחילים להתפרק.

עוד אלמנט משמעותי במשוואה הוא שהייתה לי ויזת סטודנט עם אישור עבודה לאשתי, כך שהיא לא מחכה בצד בזמן שאני לומד אלא מתפתחת ועובדת בעצמה.

מה המסר שלך לדורות הבאים?

כשאתם מתקבלים לMIT לא מעניין אותם בכלל אם עשית טוב את הדברים שאמרו לך לעשות. מה שחשוב להם לדעת זה שאתה בנאדם מעניין ושאתה עושה שינוי במקומות שמפריעים לך.

על זה קיבלתי הצטיינות ביחידה ועל זה התקבלתי לMIT, וזה מה שאני ממליץ גם לכם.

אם אתם רוצים ליצור קשר עם דייב אתם יכולים לפנות אליו במייל

ואם אתם רוצים להתעדכן בעלילותיו של "ריף המטריף" אתם מוזמנים לעקוב אחריו באינסטגרם. אם נהנתם מהכתבה אתם מוזמנים לשתף אותה לחברים אחרים שיתעניינו בה! אתם מוזמנים גם להמליץ לנו על בוגרים מעניינים לראיין, או לנווט חזרה לאסופת סיפורי הבוגרים.